Sfenz ספנז

חנוכה = חג השמן  = מטוגנים. כל עדה והמטוגנים שלה.

לנו יש ספנז, או יותר מדוייק ספנזה ברבים, le Sfenze, בסיומת איטלקית.

הבצק דומה לשל הספינג' המרוקאית אבל הצורה שונה. 

הספנז גדולה, כמו צלחת. 

ועד שלא ראיתי את התמונה הזו, שצולמה בטריפולי בימינו אנו, לא הבנתי עד כמה.

לטריפוליטאים אמיתיים זה מזכיר ריח של להתעורר בבוקר יום חול, כשאמא עובדת על ארוחת בוקר לגוזלים שלה.

מבחינתי אוכלים אותה פעם בשנה בליל א-תנור, לפני ראש השנה, אצל דינו באור יהודה, כחלק מהעוקץ עליו סיפרתי כאן.

לאחרונה היא נכנסה גם למסורת חנוכה שלנו.

הספנז יכולה לבוא בגירסה מתוקה (סוכר לבן) או מלוחה (מלח דק).

אבל הטופ זה עם הביצה!

כשלשקע שנוצר באמצע הספנז כשהיא פוגשת תשמן הרותח שופכים ביצה שפתחנו קודם בכערית, והבזקנו עליה קצת מלח.

בזמן הטיגון מזליפים עליה שמן רותח, שתתבשל גם.

לא להפוך. ניסינו, לא עובד. 

עדיין לא הבנתי איך היא בכלל אמורה להראות במקור, אבל הנסיונות שעשינו יצאו תענוג! 

בכלל, מה יכול להיות רע בבצק מטוגן (ענבל)

המתכון לבצק מהבלוג המעולה Labna, שהפסיק להעות פעיל לצערי.

הנה המתכון לכ- 6-8 ספנז

חצי קילו קמח

כף שמרים יבשים

2 כסות מים

קמצוץ מלח

מנפים את הקמח לכערה גדולה.

מערבבים את השמרים והמים בנפרד, ומוסיפים לקמח.

לשים לבצק מאד רך ודי דביק.

מכסים ומשאירים לתפוח שעה, לשים קצת ונותנים עוד שעה.

מחממים שמן חמניות במחבט גדולה.

לוקחים כדור מהבצק, פותחים אותו למשהו די דק, ועגול עד כמה שניתן.

אין לי מושג איך להסביר את מה צריך לעשות. זה פשוט קורה כשהגנים, הפיזיים או, כמו במקרה ענבל, הוירטואלים, מסתנכרנים.

אישית, עם כל זה שנולדתי בטריפולי, זה לא קורה.

הידיים צריכיות להיות רטובות שלא ידבק, אז יש כערה עם מים ליד, לטבול בה.

מטגנים עד שמזהיב, מוציאים לנייר סופג, בוזקים קצת מלח דק או הרבה סוכר, ואוכלים מייד.

את זאת עם הביצה גיליתי שמעולה שתתלווה לכפית פלפלצ'ומה.